לכולנו יש אחד כזה.
הוא פשוט יכול להיות ממוקם במקומות שונים.
אצל אחד הוא מונח על מפתח הלב, אצל אחר הבטן היא זו שמדברת, ואחרים יכולים להרגיש אותו מתפשט בכל הגוף, יוצר אי נוחות מתרחבת לאורך עמוד השדרה ועד כפות הרגליים.
ובכל זאת, המשותף הוא שיש אותו לכולנו, והוא מרגיש די דומה.
ואיך זה מרגיש?
למשל, באמצע שיחה עם חבר, שיחה יום יומית רגילה, כשפתאום האדם שאיתו אנחנו משוחחים, אחרי ששיתפנו אותו בתחושה מורכבת, נגיד כעס, יגיד משהו כמו:"טוב נו, אבל צריך לקחת בפרופורציות, זה לא נשמע שהוא באמת התכוון".
או למשל כשאנחנו מספרים לאבא שלנו על יום קשה שהיה בלימודים ואיך המרצה לא מעיפה אפילו חצי מבט לכיוון שלנו, כאילו שאנחנו לא קיימים, והוא בתגובה אומר "שהיא דווקא ידועה כמרצה מעולה. ראית כמה תארים יש לה?".
וזה יכול להיות בזוגיות כשאומרים לך שאם רק היית מקשיבה כמו שצריך לא היה צריך להסביר לך כל דבר פעמיים,וזה יכול להיות בעבודה כששואלים אותך למה הפרויקט לא מוכן בזמן ואת יודעת שאמרת ואמרת שוב ושוב שאין לך את המשאבים הדרושים, וזה יכול להתחפש ולהופיע בכל מצב כמעט, כשמי שמולנו לא רואה אותנו ולא רוצה לראות אותנו, מקטין,מזלזל, בעקיפין, כאילו בלי כוונת מכוון, ואז הגלאי, שהוא אחד החדים והמדוייקים שיש לנו, מתעורר, מתריע, מאותת שמשהו פה מרגיש לא נכון, שזה לא ככה אמור להיות, שלא ככה אמורים אנשים לנהוג זה בזה. שיש תחושה של גז באוויר ושזה לא נעים לנו בכלל.
עד כאן, הגלאי, ותפקידו.
מכאן מתחיל התפקיד שלנו.
והוא כנראה החלק הקשה באמת.
כי הגלאי, הוא אוטומטי , והוא מכיר רק שני מצבים On ו Off. אבל אנחנו. זה כבר סיפור אחר.
כי אנחנו מכירים הרבה מצבי ביניים, והסברים, ולקיחת אחריות שלא לצורך, וסhנגור ורחמים על אחרים, ואנחנו מספרים לעצמנו קודם כל סיפור פנימי, ואחר כך סיפור חיצוני למי שיהיה מוכן לשמוע, ואנחנו ממשיכים להיות שם בשיחה הזו עם אבא, אח, חבר, בוס, שותף.
מכבים את הגלאי הפנימי הזה כמה שאנחנו יכולים.
מחייכים כלפי חוץ כמה שמתאפשר.
הולכים לישון עם תחושת חמיצות ובכל זאת, קמים שוב לעוד יום שבו אנחנו נותנים לזה לקרות. שבו אנחנו משתיקים את גלאי הגזלייטיג המדוייק. ושוכחים שהוא לגמרי צודק, ושאנחנו, בעצם ככה, שוכחים את עצמנו.
אבל.
וכן יש אבל בסיפור הזה.
ככל שאנחנו מתאמנים בלהקשיב לו. ככל שאנחנו מזהים טוב יותר ומדוייק יותר את מה שגורם לו להידלק. ככל שאנחנו מחליטים שהגיע הזמן ל-אחרת, ככה אנחנו מצליחים, יותר ויותר, בחלק מהימים, מול חלק מהאנשים, בימים זוגיים שחל בהם יום טוב שאינו חל בשבת, למשל, להקשיב לגלאי הגזלייטינג הפנימי להשתיק את הקולות האחרים שאומרים לנו שזה בסדר, שזה רק מריח כמו גזלייטינג, מתנהג כמו גזלייטינג אבל זו בעצם כוונה טובה שהתחפשה.
ואז
לאט לאט, בצעדים קטנים, אנחנו מוכנים לזה פחות, מגיבים לזה יותר מקשיבים לגלאי הפנימי הזה קצת יותר.
והולכים ומחלימים.