"היא אף פעם לא ראתה אותי"
"הוא תמיד היה ביקורתי ומעולם לא אמר מילה טובה"
"הייתי שקוף עבורם. עבור שניהם. בכלל לא עניינתי אותם."
אלה הם רק חלק מהמשפטים המצמררים שאני שומעת מילדים, שהם כבר מזמן לא ילדים, אצלי בקליניקה.
והם מגיעים,
בדרך כלל בגיל ומעמד שכבר מזמן אין בו שום דבר חלש או נזקק.
א.נשים מקסימים, גברים ונשים, בעלי קריירות מרשימות, הורים נפלאים ובכל זאת, בכל זאת סוחבים איתם את הפצע, הפצע הזה ששם במרכז הלב, והוא מדמם והוא ממשיך להשפיע עליהם עד היום והוא גורם להם וגם לי לבכות יחד כשאנחנו מבינים מה הם עברו.
ואיך הורה אחד, או במקרים מסוימים שני ההורים שיגדלו אותם היו - נרקיסיסטים ומה זה עשה להם.
הורות נרקיסיסטית - סתירה פנימית
אז מהי בעצם הורות נרקיסיסטית ולמה הפצע שהיא מייצרת הוא פצע עמוק ומשמעותי כל כך? כזה שיש לו השפעה על כל המשך החיים אצל הילדים הגדולים האלה?
נדמה לי שהתשובה מונחת כנראה במהות האישיות הנרקיסיסטית, שכל כולה זועקת באיזה שהוא אופן, משהו שהוא ההיפך הגמור מהורות בריאה.
כי אצל נרקיסיסטים אין אמפתיה ולקיחת אחריות ויכולת לראות את האחר לפני עצמי והבנה שאני צריך להיות שם בשביל מישהו אחר, באופן מלא. ועוד מאפיינים כאלה, שבעצם לא מאפשרים הורות בריאה, ואתם יודעים מה, אפילו לא משהו שמתקרב להורות טובה דיה.
כי בתור ילדים כל מה שאנחנו צריכים ממי שהם ההורים שלנו הוא אמפתיה, ולקיחת אחריות, והיכולת לשים מישהו אחר לפני עצמך. וכן אתם יודעים מה, אפילו בשביל ללמד גבולות, ולהציב כללי התנהגות צריך להיות אמפתי, להבין איפה זה פוגש את האדם השני ומה זה עושה לו, ולפעול מתוך כך, ומתוך כוונה ללמד את הילד שלנו גם את הצד הזה של החיים.
הילדים שבמראה - הילד כהשתקפות העצמי עבור ההורה הנרקיסיסט
וכך קורה בפועל, שכאשר ילד מגיע לעולם הזה ומוצא את עצמו מטופל ומגודל על ידי הורה אחד או שניים שיש להם קווי אישיות נרקיסיסטית בולטים, הוא יכול למצוא את עצמו באחד מכמה מצבים שונים:
מצב של הזנחה - כאשר ההורה עסוק בעצמו במידה כזו שאינה משאירה מקום עבור הילד.
שימוש בילד לצורך האדרה עצמית - כאשר ההורה בוחר להציג את הילד לראווה כסוג של הארכה של עצמו, הארכה שחייבת כמובן להיות מוצלחת, ייצוגית ואפילו לממש חלומות שההורה עצמו לא הצליח לממש בצעירותו. הורה כזה יראה בכל הצלחה של הילד, שהוא בעצם שקוף ולא קיים, הצלחה של עצמו, כזו שקשורה להורות שלו ולעובדה שהוא זה שהביא את הילד הזה לעולם, דחף אותו ודאג שיגשים את המטרות החשובות בעיני עצמו.
ותסמונת שלגייה - זו האופצייה השלישית והעצובה אולי מכל בעיני. במקרה הזה, כמו בסיפורה של שלגייה ההורה הנרקיסיסט רואה בילדו מתחרה, אבל מתחרה שנמצא באיזה שהוא אופן בחסותו והוא יכול להתעלל לו, להקטין אותו, לייצר תחרות שאינה הוגנת כלל מול "קהל שבוי" במובן הכי מוחשי של המילה, ולהרגיש טוב בעקבות הניצחונות שלו, על מי שהוא אמור להיות עבורו בדיוק ההיפך - מגן, עוטף, מחבק ומאפשר.
ילד הזהב לעומת השעיר לעזאזל
עוד מאפיין מרתק ונוגע ללב במערכות היחסים שבין הורים נרקיסיסטיים לילדיהם - בא לידי ביטוי באופן צורם וכואב במשפחות שבהן ישנו יותר מילד אחד.
במקרים רבים, במבנה המשפחתי הזה - ישתמש ההורה במניפולציות שלו ובכח שיש בידו מול הילדים - לייצר מצב של שונות ביחס כלפי הילדים. מצד אחד יהיה ילד אחד או אולי יותר שיוכתרו כ"ילד הזהב" הילד האהוב, הקרוב אל ההורה, הילד שזוכה לחסדיו של ההורה באופן שונה מאד מאחיו. אם תרצו יוסף וכתונת הפסים, ומצד שני יסמן ההורה הנרקיסיסט העסוק בעצמו, ילד או ילדים אחרים כשעירים לעזאזל, כמי שאשמים בכל מה שפחות טוב, מוצלח ומצטלם יפה, שיש בתוך המשפחה, והאחריות? היא על הילדים האלה בלבד כמובן.
אהבה זה כואב
ואם כל זה אינו מספיק, לצערי לכל זה מה שנאמר עד כה ישנה השפעה ארוכת טווח עמוקה מאד על חיי ילדיו של הנרקיסיסט, גם כשהם כבר מזמן כאמור לא ילדים.
העיוות הזה בתפקידו של ההורה, העובדה שהילדים נמצאים כל הזמן בסוג של כוננות לקראת המניפולציה הבאה ומעל הכל העובדה שהם אינם זוכים לאהבה הורית טהורה, בטוחה, נקייה ומאפשרת חיבור רגשי אמיתי, כל אלה משאירים את חותמם על הילד ההולך וגדל, ומייצרים בכל תא בגופו ובתוך תת המודע שלו והמודע גם כן באופן חלקי, תחושה פנימית עמוקה שאהבה קרובה, אינטימית היא למעשה ייצור מתעתע, מבלבל במכוון, משחק עם הרגשות שלנו ובטח ובטח לא מקום בטוח ונעים כפי שהוא אמור להיות.
לאן לוקחים את זה איתם הילדים הגדלים? לכל מקום, למערכות יחסים רומנטיות ומערכות יחסים קרובות אחרות. למקום העבודה שלהם ולהתנהלות מול בוסים ובעלי סמכות אחרים. לחברויות קרובות, לקשרים קבוצתיים משמעותיים, וכן, גם להורות שלהם בעצמם ולמערכת היחסים שלהם עם הילדים שלהם. כשבמרבית המקרים הילד שחווה ילדות מתסכלת כל כך רגשית, יעשה את הכל כדי להיות אחר מול ילדיו שלו, ובכך לפעמים ימצא את עצמו בעמדת המרצה, המעניק בלי גבולות והחושש מאד לעמוד על דעתו גם מול ילדיו, כדי חלילה לא לשחזר את טראומת הילדות שלו.
אז מה עושים? כי עד כאן כן אני יודעת, החדשות לא היו משהו. כמעט כמו אלה במהדורות המרכזיות שאנחנו לעיתים חוטאים בצפייה בהם. ובכל זאת, כדי לא לסיים בנימה פסימית לחלוטין, ולמעשה גם מתוך עבודת הקליניקה והלמידה שלי מלקוחותיי החכמים, אני יכולה לומר שלא אפסה תקוותנו, שילדים בוגרים, להורים נרקיסיסטיים, כשנופל אצלם בקול רעש גדול האסימון הזה, כשהם מבינים איפה הם גדלו ואיך ומה זה עשה להם, יוצאים בנקודה הזו פעמים רבות לדרך חדשה, מרגשת ואמיצה של קבלה עצמית, של הצבת גבולות, של הבנה של מי הם ולמה הם כאלה ושל בחירה מחודשת בחיים מלאי אהבה, למרות הכל.