היום הייתי בפנצ'ריה. לא לדאוג. עניינים שבשגרה, החלפת צמיגים כיוון פרונט, באק, סייד. כל מיני.
הגעתי, חניתי, ונכנסתי פנימה להתיישב על הספות הממתינות לממתינים. יודעת שהסיטרואן בידיים טובות. מתפנה לגלול גלגולים מיותרים בטלפון ולהימנע כהרגלי בימים אלה מהקשבה לחדשות עד כמה שניתן.
עד כאן לא מעניין במיוחד.
והאמת היא שגם מכאן אני לא עומדת לשתף באירועים מסעירים, ובכל זאת כשקראו לי לשלם על הצמיגים החדשים, והתלוצצתי עם רופאיו של הרכב שלי על יוקר המחיה של הסיטרואנים למשל, אמר לי בעל הבית המקסים שככה זה בחיים, הכל עולה כסף, והרבה.
"לא הכל" מצאתי את עצמי אומרת בקול רם את מה שעבר לי בראש.
מתחרטת מיד אחר כך ועוד רגע אחד אחרי קצת נרגעת, כשבעל הבית הסכים איתי ואמר: "את יודעת מה, זה כל כך נכון. לא הכל".
"מה למשל אתה חושב שלא?" תהיתי איתו יחד, מופתעת מהכיוון שאליה מתגלגלת לה שיחה אקראית וחביבה.
זמן. הוא אמר.
אהבה. אני אמרת.
ילדים. הוסיפה פקידת הקבלה.
חיבוק. המשכתי אני, עוצרת את עצמי מלחבק אנשים שלא בטוח שיקבלו את זה בהבנה. מחייכת בתודה, מסיימת את ענייני הצמיגים להיום, יוצאת משם עם הסיטרואן, ועם תובנה חשובה שעוזרת לי וחושבת שיכולה לעזור גם לאחרים כשהם נתקלים בחיים בבני אדם חייכנים פחות, ורעילים יותר.
התובנה שאת כל אלה אי אפשר לקנות בכסף.
שאלו הדברים שהם הם מהות החיים ושאולי יש נחמה קטנה או אפילו גדולה בהבנה, שאנשים רעילים, שפעמים רבות נדמה כאילו הם משיגים את כל מה שהם רוצים, רכוש, עמדות בכירות, הצלחה לכאורה, אותם אנשים שאין להם את שריר האמפתיה, לקיחת האחריות ואוטנטיות, יחד עם כל מה שהם כן משיגים בחיים, ועם העובדה שפעמים רבות הם יוצאים בלי שריטה ממערכות יחסים שבהן הם היו הצעד הפוגעני, מאד, אותם אנשים לא חוו בעבר ולא יחוו לעולם את התחושה הזו שעלינו דיברנו בפנצ'ריה.
את ההבנה האמיתית של החומרים הכנים מהם עשויים החיים, את העושר, כן סליחה אבל בע', שממנו באמת מורכב הקיום שלנו ואת העובדה שהם יתחילו ויסיימו את חייהם בלי להנות באמת אף פעם כמו שצריך ועד הסוף - מדברים שאולי לא עולים כסף, אבל שווים הון.