#משפטים מהקליניקה.
בבקשה קחו רגע בתוך כל הסערה שלנו ותקראו גם את זה.
כי אני שומעת הרבה את המשפט הזה אצלי בקליניקה.
שומעת ומבינה. מאד.
כי במובנים רבים ככה זה באמת מרגיש.
כשאת יוצאת מקשר עם נרקיסיסט. עוד יותר אם מדובר בנרקיסיסט סמוי לתחושתי. התחושה שאף אחד לא מבין. שאף אחד לא רואה. שהאלימות היא כל כך מתוחכמת ושקופה שאת נשארת איתה לבד. כל כך לבד. מול עיניים לא מבינות. פעמים רבות כאלה שמצדיקות את הפוגע, עם המראה התמים והעיניים העדינות.
ואז הן באות אלי. וגם הם, כן, גם גברים שבאים גם עם התיק של הבושה על גבם. הבושה מזה שהם כאילו חלשים מול משהו שהם לא מבינים.
והם באים, והן באות.
והן יושבות אצלי על הספה. ובוכות. וקצת נרגעות גם מההבנה והעדר השיפוטיות והתיקוף והקבלה, באמת בלי תנאים.
ואחר כך מתי שהוא הם אומרים ואומרות את המשפט הזה בכל מיני גרסאות.
"הלוואי שהוא היה הורג אותי"
"הלוואי שהוא היה מרביץ לי"
"הלוואי שהיו רואים עליו את מה שהוא באמת, את מה שהוא היה כשהיינו לבד, אפילו לא מול הילדים"
וככה הן אומרות והם אומרים וליבי נקרע. באמת. אני ממש יכולה להרגיש את הכאב.
ומה אני אומרת?
לא הרבה. האמת. אני פשוט מבינה. ובוכה איתם ואיתן.
וכותבת מדי פעם פוסט כמו זה, על זה. כדי שאתם שהיה לכם מזל ולא נתקלתם בה. באלימות המניפולטיבית, המתוחכמת, המחופשת, שכל העולם ואשתו שבחוץ לא יכולים להבין וכמה מזל יש להם שהם לא יכולים.
זו
האלימות הזו
היא אמיתית כל כך
וצורבת וכל כך וכואבת. כמה שהיא כואבת.
ועל כל זה הכאב האמיתי הזה, העמוק כל כך מצטרפת לה התחושה של חוסר אמון והבנה מצד הסביבה, כולה, לעיתים הקרובה ביותר.
וזה לפעמים מה שעושה את כל זה ליותר מדי.
לשובר.
למפיל
למעליב כל כך.
ומביא לתחושה ש"הלוואי שהוא היה הורג אותי"
"כי ככה לפחות היו מאמינים לי, ואני? אני הייתי יכולה לנח"