על האנשים שצריכים שיצטרכו אותם
כולנו מכירים אותם
אולי אנחנו אפילו הם
במציאות זו האמא, בת ה-35, שבן הזוג שלה לא נמצא בבית בכללוהיא לעולם לא מעזה לבקש ממנו שיהיה קצת יותר שיעזור קצת עם הילדים.
זה העובד המסור שנשאר שעות על גבי שעות בעבודה
לא מעז לבקש חופשת מחלה או יום חופש כי בלי התחושה הזו שהוא חיוני, הוא מרגיש אבוד וננטש.
זו הילדה הגדולה כבר מזמן, בת 67 שלא מעזה לומר לבן האמצעי שהגיע הזמן שהוא ידאג לעצמולארוחת צהריים בחברת ההייטק המפונפנת כי הוא אלרגי לחלב ורק היא יודעת איך מכינים לו את מה שהוא אוהבבלי טיפת חלב (סליחה על משחק המילים....)
ואלו עוד רבים אחרים
שלכולם משותפת זעקה פנימית שלא מאפשרת להם לשחרר לרגע את הצורך שיצטרכו אותם
כי אז...
לא תהיה להם יותר זכות קיום
וזה החור השחור הכי מפחיד שיש.
ואני פוגשת אותם בקליניקה כל יום
ואני מבינה את הכאב הזה העטוף בהתרוצצות בלתי פוסקת
ואני רואה אותם גם נכנסים לקשרים פוגעניים ומנצלים, דווקא לשם
כי בצד השני יש מישהו שאין לו שום בעיה לקחת.
אז מה עושים עם זה?
איך והאם אפשר להחלים ואיך מתמודדים עם קשרים מנצלים
שמקיפים את הקודיפנדנטס?
פה נכנס לתמונה מבחינתי לפחות הלל הזקן,
עם כל התורה שלו על רגל אחת וברשותכם טוויסט קטן שהרשתי לעצמי.
כי כל התורה כולה היא כמובן "ואהבת לרעך כמוך"
ואנחנו בדרך כלל נוטים להסביר את האימרה הזו לעצמנו בכיוון אחד כלומר:תאהב אחרים כמו שאתה אוהב את עצמך.
אבל בהשראת הקודיפנדסי ומהמקום הקטן שלי
רוצה לנסות להפוך את זה לשנייה ולהציע לשים את הדגש על ה"כמוך" לפני או לפחות במקביל לאהבה למישהו אחר, ככלי מרכזי בתהליך ההחלמה.
להכיר אותנו להבין מי זה הכמוך - שכמוהו אנחנו אמורים לאהוב אחרים,
ולא להיפך.
לצאת איתנו לדייט
לשאול אותנו מה אנחנו אוהבים לאכול
לקנות לעצמנו משהו טעים שבדרך כלל אנחנו לא מרשים לעצמנו
וככה, צעד צעד, להחלים.
חיבוק חיזוק
והצלחה בדרך הלא פשוטה
רותי