או: למה החלטתי להתחיל לקרוא לייעוד בתרגום חופשי - קריאה.
גדלתי בבית שבו השפה העברית הייתה סוג של VIP (איך בעצם אומרים את זה בעברית?).
אמא שלי עסקה ב"הנחלת הלשון" לעולים חדשים, וגם לנו, וממנה ומאבא שלי, איש ספר רחב אופקים במובן הכי רחב של המילה, ינקנו ולמדנו לתת לעברית את המקום המכובד הראוי לה.
יחד עם זאת עם השנים, לעיתים בתחושה ברורה של כפירה, אני מוצאת שיש פה ושם מצבים שבהם האנגלית, שאליה נחשפנו מקרוב בתקופה של שהות בארה"ב כילדים, דווקא היא זו שאומרת את הדברים באופן מדויק יותר ואין לי ברירה אלה להודות בחרפה.
וכך, שמתי לב לאחרונה לפער מעניין בין שתי מילים שלכאורה אומרות את אותה דבר אבל אחר לגמרי:
המילה העברית - ייעוד
לעומת אחותה דוברת האנגלית - calling.
ולמה אני מוצאת את עצמי מתעכבת דווקא על הנקודה הזו?
כי אנחנו חיים בתקופה, ואיזה כיף לנו שזה המצב, שבין שאר הדברים אנחנו מחפשים גם את הייעוד שלנו, את מה שאנחנו אמורים, רוצים, מרגישים צורך לתת לעולם. ואנחנו משתדלים לדייק את זה לעצמנו לאורך השנים, ואנחנו מחפשים בתור אירועי חיים שקורים את המשמעות ואת החיבור לאותו ייעוד. ויש לנו באמת זכות ממש ממש אדירה לחיות בתקופה כזו. לגמרי. אין בכלל שאלה.
יחד עם זאת ואחרי שאמרתי את כל זה. אני רוצה להעז ולומר שבתוך המסע הזה של החיפוש אחר הייעוד שלנו - מרגישה לי המילה האנגלית calling נכונה יותר ומסמנת טוב יותר את הדרך.
למה?
כי ייעוד מקורו בעצם במילה יעד. מקום שאליו אנחנו אמורים להגיע. נקודה סופית איפה שהוא אי שם במרחק ועדיין משהו שאנחנו הולכים אליו, מחפשים אותו ושואפים לדעת שהגענו.
calling או בתרגום קלוקל “הקריאה שלנו”, המשהו שהיקום או האלוקים, לא משנה מבחינתי, קורא לנו, מדבר אלינו, לוחש לנו אותו בין רגעי החיים הרגילים ומתוך אירועים משמעותיים יותר, יש בו משהו נכון הרבה יותר לתחושתי באופן שבו אנחנו מסתכלים על משמעות החיים.
כי זה בעצם מה שזה. כי כשאנחנו מקשיבים והייקום קורא, אנחנו מחדדים את חוש השמיעה שלנו וההתבוננות על ההתרחשויות הפנימיות והחיצוניות והייקום מדבר אלינו וממשיך לקרוא.
לפעמים בקול רם וברור יותר, לפעמים בלחישה אבל הוא תמיד שם, והוא תמיד קורא, ולפעמים הוא גם משנה את הקריאה שלו, ואנחנו פתאום מרגישים שאנחנו נקראים לכיוון אחר לגמרי, וגם זה בסדר, ובכל מקרה כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להקשיב.
להיות לרגע או שניים בשקט, להתבונן על החיים מהמקום הזה של "קריאה" וללכת אל עבר הקול הזה בלי לחשוב על ייעוד ויעד ולאן זה יביא אותנו וכמה ניקח על זה לשעה. סתם. פשוט כי קראו לנו. אז באנו.
אז לסיום, ומתוך כוונה חלילה לא לפגוע בשפה העברית שאני מבין מעריציה מבטן, לידה וסביבת גידול, סתם ביני לבין עצמי ואם בא לכם אתם גם מוזמנים להצטרף, חושבת שאתחיל לקרוא למשהו הזה שאני מחפשת כל החיים - הקריאה שלי במקום הייעוד, ואולי זה ישמע קצת פחות בעברית ואולי זה ישמע קצת משונה, אבל אני חושבת, שבמקרה הזה, בעזרתה הנדיבה של האנגלית, אני לפחות אבין טוב יותר לאן אני הולכת....