בוא נקרא לו למשל משה.
שם עברי נדיר.
בוא נאמר שהוא מזכיר לכם את אבא שלכם, בגלל שהוא תמיד חושב שהוא יכול לומר לכם מה לעשות ושהדברים צריכים להתנהל בדרך שלו.
בוא נאמר שהוא לא אבא שלכם, אפילו לא קרוב, סתם חבר שאתם סוחבים איכהוא מהצבא, מלילות של שמירה משותפת, שכבר בהם הוא אמר לכם מה לעשות ואיך, ואיך שהוא נתקעתם איתו.
בואו נסבך את העלילה עוד קצת, ונגיד שלפני עשר שנים, ברגע של בין עבודות ומצוקה כלכלית משה הגיע עם הצעה שלא יכולתם לעמוד בפניה, מה גם שעוד לא הבנתם שיש כאן דפוס רעיל ואישיות טריגרית מבחינתכם. ובוא נאמר שמשה ואתם כבר תשע שנים הבעלים הגאים של עסק משותף בענייני שיווק דיגיטלי.
אה מה מה
לפני שנה בערך התחלתם להבין קצת מה קורה פה.
התחלתם לזהות את הדפוס הרעיל, המשתלט, המפעיל אצלכם בתת מודע ובגוף את התחושה שאבא שלכם ייצר אצלכם בתור ילדים ואתם מרגישים לאט לאט לאורך השנה האחרונה שהחיבור הזה הופך להיות בלתי אפשרי עבורכם.
מצד שני
יש לכם אישה ושלושה ילדים קטנים. משכנתא לא סבירה בעליל ופחד אמיתי לגמרי להיפרד ממשה ומהעסק המשותף.
מה עושים במצב כזה?
ואני מדברת על ימי שגרה שכמעט ואין כאן בארץ הזאת, בטח ובטח לא על ימי מלחמה שנייה עם איראן בתוך שנה, כמו זו שאנחנו חווים עכשיו.
בין שתי אפשרויות
אוקי אז עד כאן תאור המצב עם משה.
פלונטר שנראה בלתי אפשרי. ובמח שלנו ההישרדותי מנווט אותנו בעצם לחשוב שיש בפנינו שתי אפשרויות:
1. להישאר ולסבול
2. לעזוב ולמות מפחד מהעתיד הכלכלי.
העניין הוא שאת המשחק הזה שהמח שלנו משחק איתנו אפשר לשנות ושם גם נמצא המפתח מול אנשים כמו משה שהם רעילים, טריגרים ומביאים לחיים שלנו אתגרים שנראים בלתי אפשריים לפיצוח.
ואיך עושים את השינוי הזה?
הולכים למקור. כלומר למח שלנו, זה שבוא יש לנו כבר מסלולי חשיבה אוטומטיים, שכיחים, למשל מסלול שבו אנחנו, כלומר דוד במקרה הזה (עוד שם ישראלי נדיר) אומרים לעצמנו: וואי נמאס לי מהמשה הזה די אני מפוצץ את זה ומה שיהיה יהיה. או לחליפין בימים אחרים: איזה באסה שככה אכלתי אותה ואני תקוע עם השותף הבלתי אפשרי הזה.
איך שלא יהיה. המחשבות האלה - מה שהן עושות זה מרעילות אותנו מבפנים
מייצרות בגוף שלנו תגובה כימית של סטרס, חוסר אונים - כלומר קורטיזול
ומשם הדרך לרגשות כמו: מרמור, כעס, עצב אפילו דיכאון, חרדה ועוד ועוד קצרה מאד.
האופציה השלישית
ופה בעצם מתרחש הנס, נולדת האופציה השלישית - האופציה לחווט מחדש את המח שלנו, בתור התחלה בלי לגעת במציאות.
כלומר:
1. לזהות את המחשבות שמשה הטריגר הבלתי נסבל מייצר אצלנו
2. ללמוד לאט לאט לעצור אותן
3. להחליף אותן במחשבות אחרות כמו: אני מעדיף כרגע לא לחשוב ככה. זהו. סתם. כאילו מחשבה שלא אומרת כלום ובכל זאת עושה פלאים.
למה? כי היא עוצרת את הגלגל של מחשבה - קורטיזול - רגש לא להיט בכלל - ותגובה התנהגותית.
ומה קורה אחר כך?
אני בטוחה שאתם שואלים ובצדק - נו ו? מה קורה אח"כ .
במה שאת מציעה בעצם לא קורה כלום. משה עדיין בחיים שלנו, אנחנו עדיין לא יודעים מה לעשות ושום דבר בעצם לא השתנה.
אבל פה מגיע החלק הנחמד במיוחד:
כי לא רק שמשהו כן השתנה. כלומר אתם, כלומר מבנה המח שלכם.
אלא שהשתנה המשהו הכי חשוב. זה שעם התמדה ותחזוקה של השינוי - יגרום לכם פשוט להיות אדם אחר, ולחיים שלכם להיות החיים של האדם החדש הזה ולא של דוד הקודם.
ואיזה דברים יקרו למשל:
אתם תלמדו שיש בתוכם כח על מול כל אתגר ואדם
משה יהפוך להיות פחות ופחות רלוונטי - ולא שהוא לא ינסה, הוא מאד ינסה, להמשיך להפעיל, ללחוץ על הכפתורים, להופיע בחיים שלכם בדמות האבא הלא חיובי שהיה לכם.
אבל אתם כבר לא תהיו שם.
אתם תהיו במקום אחר. ומשם, כמו שאומר ד"ר סוס - משם ברגע שיוצאים מגיעים למקומות נפלאים שאתם ואני אפילו לא יכולים לדמיין.
חיבוק.
בהצלחה מול ה"משה" בחיים שלכם.
רותי