בכל פעם שלקוח או לקוחה כאלה מגיעים אלי לפגישה ראשונה בא לי קודם כל לחבק אותם.
אני יודעת שלא תמיד זה מתאים ומחזיקה את עצמי חזק אל דאגה, אבל את מקור הדחף הזה ככל שעוברות השנים וחוזרים המפגשים עם "אנשי הגם והגם" האלה כמו שאני קוראת להם, אני מבינה את הצורך הזה יותר ויותר.
הצורך לחבק, להרגיע, להסביר שהם בסדר כמו שהם
שהם לא סובלים מפיצול אישיות או משהו דומה
הם פשוט - גם וגם.
אנשי הגם וגם
ונכון, הדחף לעטוף להגן ולתת תחושה שהכל בסדר ואתם לא משוגעים הוא רלוונטי לכל אדם רגיש, פוסט טראומטי שאני פוגשת. כמובן. רק שבמקרה הזה מניסיון אישי וטיפולי אני רוצה מיד להעביר להם את התחושה שהסתירות הפנימיות העצמות שהם חווים הם בסדר, הם נורמליים, ככה הם אמורים להיות ועם זה כמובן כמובן - ננצח.
אבל רגע חזרה אחורה למחקרים וסטטיסטיקות.
במה מדובר? מה זה אומר להיות אדם רגיש מוחצן. כמה כאלה מסתובבים בינינו. ואחר כך כמובן לשאלת השאלות - מה עושים עם המורכבות והסתירה הפנימית הזו.
הרגישים המוחצנים או Sensation Seekers כמו שקוראת להם איליין ארון בספריה, הם באמת HSP בכל המובנים המקובלים, כלומר:
ושאר המאפיינים שבעצם מופיעים בשאלון לאדם הרגיש של ד"ר ארון
אה מה מה...
לצד כל המאפיינים האלה, שבאופן טבעי מה לעשות, מתאימים יותר לאנשים מופנים שנכון ונח להם יותר עם הפוגות, זמן לבד, והתכנסות פנימה וכך הם משיגים בקלות רבה יותר את האיזון מול העולם המציף.
לצד כל זה הרגישים המוצנים, שהם 30 אחוז מתוך אוכלוסיית הרגישים מאד. שהם עצמם 20 אחוז מהאוכלוסייה בעצם, מה שמתמטית אומר, על פי הצא'ט כמובן שהם 0.06 אחוזים, כלומר פחות מאחוז אחד (את החלק הזה חישבתי לבד אגב...)
ולמה זה משנה?
כי באמת מדובר במיעוט בתוך מיעוט מה שהופך את השילוב של התכונות האלה לנדיר וכזה שקשה להסביר לאחרים, וגם לאדם עצמו בתוכו, ומכאן מתחיל הדיבור הפנימי והחיצוני המחליש, הלא מתקף, הגורם לתחושה שמשהו איתי לא בסדר.
וכי מתוך התחושה שמשהו לא הגיוני מתרחש בתוכי נולדות מצוקות נפשיות ותחושת חוסר ערך שהם הם אלה שמביאות את האנשים היקרים אלה למפגשים בקליניקה ומכאן אגב רגע בסגירת מעגל הדחף הראשוני לחבק ולומר להם שהכל בסדר והם לגמרי, אבל לגמרי נורמליים.
איך יודעים אם אני כזה?
ופה אנחנו מגיעים באמת לאחת השאלות הראשונות שעולות בשיחות שלנו אחרי שאני מעלה את האפשרות.
איך יודעים שזה באמת הסיפור שלי, שזה מסביר את מה שאני חווה רוב חיי.
כמובן שלפני הכל אני אומרת שאף פעם אי אפשר לדעת בוודאות והחיים כמו שהם ימישכו תמיד ללמד אותנו שיעורים חשובים על עצמנו, ויחד עם זאת, אני בדרך כלל פותחת בהגדרה של מוחצנות שאני רוצה לשתף גם כאן וכבר היא בעצמה עושה שכל.
אדם מוחצן לעומת מופנם אומר המחקר, הוא כזה שמקבל אנרגיה מאינטראקציה עם העולם.
מה זה אומר?
שהוא אוהב, זקוק, ומתחבר לקשר אנושי כמשהו שמטעין אותו, מניע אותו, מרגש ומחזק.
עד כאן נפלא וכאן מתחדדת בעצם עוד יותר ההבנת הפרדוקס של האדם הרגיש. איך אפשר בעצם להיות גם אדם שהעולם מטעין ומחזק אותו וגם מציף ומחליש.
בום. בול. זה הסיפור.
אפשר, הייקום החכם הזה, ההוא שם למעלה, לא משנה במה אתם מאמינים אשכרה ברא את האפשרות הזה של סתירה פנימית בתוך האנשים המופלאים האלה, ויחד איתה, כן, כמו שאני מאמינה המציא גם את התרופה, את החיבור, את היכולת לשלב בין סתירות. הוא רק לא הבטיח שזה יהיה קל.
אז מה באמת עושים?
איך חיים עם המורכבות הפנימית הסותרת הזו?
קודם כל מכירים אותה. כמובן. מבינים. נותנים לאסימון ליפול. ואני מתרגשת בכל פעם מחדש כשלקוח יושב מולי ואני כמעט יכולה לראות פיזית את האסימון נופל בתוך ראשו.
אחר כך, מבינים שיש פה גם וגם. גם אוהב ורוצה לראות אנשים וגם רוצה להימנע מהם כי הם טו מאץ. גם זקוק לחיבור לעולם וגם זקוק למרחק ממנו.
ועם זה, כמו שאמרנו, עם זה ננצח.
איך?
בהדרגה, בתשומת שלב, בשילוב בין הדברים. למשל בעבודה במשרה חלקית או גמישה. כזו שמאפשרת גם וגם, בהבאת התובנות האלה לתוך זוגיות וגם שם מתן כבוד לצרכים הכאילו סותרים האלה, שמירה על חיבור ומרחב בו זמנית ועוד ועוד, אני מניחה שאתם מבינים את הרעיון.
ואז מה קורה?
קורים ניסים. אני מתפללת מאמינה מקוווה ואפילו יצא לי לצפות בכמה.
הייקום שמבין שעלינו על הנוסחא והוא מגמל בענק כמו שרק הוא יודע לתגמל.
והרגיש המוחצן? מה איתו?
הוא סוף סוף, אחרי שנים של בלבול פנימי, תחושת חוסר ערך ומוזרות.
מבין, מנהל את המורכבות הפנימית ונושם לרווחה.