מעגל הקסמים של הריצוי

אתם מכירים את זה מעצמכם. 

אני יודעת. 

אני רק הולכת לתת לזה שמות ומסגרת וסוג של מעגל דמיוני פנימי שתוכלו לצייר לעצמכם כשאתם שוב מוצאים את עצמכם בלופ הזה. 

ואחר כך, בתקווה עם עבודה פנימית 

גם לראות איך אתם פחות ופחות נכנסים אליו. 

אבל רגע לפני הכל אני רוצה לתאר, לכם, לי, לנו את המעגל הזה שאנשים רגישים, מרצים, קו-דיפנטנדס מכירים כמו את כף ידם. 

איך שעיגול פנימי מסתובב לו 

1. מצילים את כל העולם 

זה מתחיל בתחביב הידוע של אנשים מרצים - להציל. 

אנחנו מצילים שעובדים בכל העונות, ממש לא רק בקיץ. מצילים אנשים מרגשות קשים של עצמם, מצילים אנשים מהתמודדות עם אתגרים שהם אמורים להתמודד איתם, מצילים אחרים מהצורך לראות אותנו, מצילים, כל היום. כל היום, ובכל עונה כאמור. 

התחביב הלא בריא הזה אגב הוא זה שמביא לחיים שלנו את הכרישים האכזריים ביותר שיש, אם להמשיך עם דימוי המציל שעל חוף הים, או במסגרת היבשה - את הטורף הנרקיסיסט, שמזהה מרחוק את התכונה הזו של הריצוי והקודיפנדנסי ויודע מיד שזה בדיוק, אבל בדיוק, מה שהוא חיפש. מישהו שיהיה שם עבורו בלי הפסקה. קשוב לכל צורך, מטפל דואג ומציל... 

2. תלויים בזה שיצטרכו אותנו 

איך זה נמשך - מעגל הקסמים הזה? בחיזוק שאנחנו מקבלים מההצלה של כל העולם לצורך שלנו באישור לזכות שלנו להיות. להיות ראויים להתקיים. פה קבור הכלב, או האישו הפנימי המהותי של קו-דיפנדנט  - תחושת ה"אני לא מספיק". וכשאנחנו מקדישים את עצמנו להצלה של אחרים, זה מאפשר לנו להרגיש כן ראויים במידת מה להתקיים והופך אותנו לתלויים בצורך הזה שיצטרכו אותנו. 

3. השלב שבו אנחנו מתחילים לכעוס

בשלב השלישי הזה של מעגל הקסמים הפנימי של האדם המרצה, מתחיל בעצם החלק המבלבל. מתחילה התסיסה הפנימית הזו, עולה על פני השטח תחושת הניצול, ה"הנה שוב לא ראו אותנו" ה "שוב לוקחים אותי כמובן מאליו", ה"רק אני נותן ונותן כל הזמן ומה עם הצד השני"? 
מנחשת שהבנתם את הרעיון. 

טוויסט מורכב עוד יותר בעלילה מתרחש כשמולנו עומד באמת אדם נצלן, רעיל, נרקיסיסט, שהצורך שלנו להציל, לדאוג ולקבל כך ממנו אישור לזכות שלנו להתקיים הוא האספקה הנרקיסיסטית שהוא היה צריך כל כך, ואז אנחנו לגמרי מתבלבלים, "מגוזלטיינים" אם תרצו. כי אנחנו מבינים מצד אחד שהכעס הוא מוצדק, אבל גם יודעים איפה שהוא בפנים שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה לנו, שיש כאן דפוס של הצלה - תלות - ואז כעס. ושגם לנו יש אחריות על מה שקורה כאן, כן, גם אם האדם השני הוא רעיל. 

4. הנצחת תחושת הקורבן

אוקי, אז עסקנו בהצלה בלתי פוסקת, זה נתן לנו תחושת ערך לזמן מסויים ותחושה שיש לנו זכות קיום, בשלב מסויים במעגל הרגשנו שמנצלים אותנו והתחלנו להיות ממורמרים וכועסים וכל זה מוביל אותנו לשלב ה"קסום" הבא - השלב של תחושת הקורבן הנצחי. 

וכן, אני אומרת שוב, אני לרגע לא מקלה ראש ברעילות של אנשים שאנחנו פוגשים במסע הזה להחלמה מקודיפנדסי, והם אנשים רעים! ונצלנים! ואיומים. 

יחד עם כל האמירות האלה, בזהירות מחזירה רגע את המושכות לידיים שלנו, ומתארת את המעגל הזה שאנחנו מכירים היטב ומזכירה לנו שזה החלק שאנחנו יכולים לעשות אחרת. לא לתת לגלגל הזה להתגלגל בתוכנו, לא לתת לו להביא אותנו שוב לעמדה הפנימית של הקורבן, לעצור את עצמנו עוד בשלב שבו אנחנו רצים להציל אחרים, אפילו כשהם לא רוצים, ולזכור ששוב ושוב ושוב הגלגל הזה מביא אותנו לאותו מקום. למקום של כעס, תלות, הסתמכות על אחרים לתחושת ערך עצמי וכמובן תחושה של קורבן שהיא האיומה מכולן. 

עוצרים את הגלגל

אז מה עושים? 

כרגיל זו השאלה שתמיד מטרידה אותי אחרי שאני מבינה עוד משהו, ומזהה עוד דפוס בתוך התבנית הזו של ריצוי, רגישות והעלמה עצמית. 

מה עושים עם הגלגל הפנימי הזה, עם תחושות הכעס והערך העצמי הנמוך שהוא מגלגל לתוכנו ואם בכלל יש מה לעשות? 

אז כן, כמובן

וחוזרת לרגע לפסקה הקודמת 

ובעצם לעקרון שעבורי שינה את החיים הפרטיים שלי 

ועוזר לי להיות שם ולאפשר לאחרים בקליניקה לעבור את אותו תהליך החלמה. 

זה שקודם כל מזהה את הרגע שבו זה קורה לנו, שהרצון להציל, לעשות במקום מישהו אחר,קופץ. 

להגיד לו שעד עכשיו הוא אולי רגיל שמכאן הגלגל היה מתגלגל לו אבל שהכללים עומדים להשתנות. 

לסובב את ההגה הפנימי לכיוון השני 

ולהתחיל

לחיות

אחרת.