הזמן: תחילת שנת לימודים חדשה.
המקום: חיפה עיר הולדתי.
המצב הפנימי שלי: על הפנים.
הסיבה: תחילת כיתה ד' - שנה ראשונה אחרי שלוש שנים עם אותה מורה.
וכשאני אומרת מורה אני מתכוונת למורה אסתר שהייתה המורה שלנו מכיתה א' עד ג', מה שאומר שלא הכרתי מעולם אופצייה אחרת במסגראת בית הספר.
והיא הייתה באמת מופלאה, ורכה, ומכילה, ומקדימה את זמנה ואני זוכרת את האנרגיה הזו שעטפה אותנו בשלוש השנים ההן,ואיפשרה לי, ילדה רגישה שכמותי, להגיע לבית הספר יחסית בשמחה, ואפילו להישאר שם עד סוף היום.
עד כאן נוסטלגיית שנות השבעים.
בחזרה ל-2026 כביכול לחיים אחרים לגמרי.
יש לנו טיק טוק ואינסגרם שלא לדבר על AI שלאט לאט חי במקומנו.
ועדיין
בכל פעם שאני פוגשת בקליניקה הורים לילדים רגישים, או את הילדים הגדולים עצמם אחרי שלא קיבלו בילדות את מה שהיו ראויים לו, פשוט כי אף אחד לא הבין,
בכל פעם כזו, הלב שלי מתכווץ
ואני חוזרת לרגע לצמתים כאלה בחיי,
ילדה קטנה ומופחדת, מול שינוי משמעותי כל כך,
החלפה של הדמות הבטוחה שהייתה לה עד עכשיו בבית הספר במישהי חדשה.
ונזכרת ומבינה מעומק הלב את מה ששאלתי בכותרת לפוסט הזה
את הסיבה שילדים רגישים לא רוצים ללכת לבית ספר. בדרך כלל.
ילדים רגישים בתוך "מערכת"
וגם השבוע כמו שקורה הרבה יצא לי לפגוש כמה זוגות הורים מנסים להבין למה הילד לא רוצה ללכת לבית ספר, או הולך וחוזר מוצף עייף ורק רוצה שיניחו לו כולם.
והמערכת אגב לא תמיד, או רוב הזמן באמת לא אשמה.
והמורים, המנהלים, היועצות החינוכיות - הרבה מהם עושים מעל ומעבר ועוד קצת.
ובחיי אין מילים לתאר כמה אני מעריכה אותם על זה שהם שם.
ועדיין
בזהירות
ממש אבל
מרגישה צורך לכתוב את הפוסט הזה
לשתף בכמה נשרף לי הלב מול התסכול של הורים לילדים רגישים, בגלל שבמערכת לא מכירים את תכונת הרגישות הגבוהה.
שהיא לאאאאא הפרעת קשב והיא לאאאאא לקות תקשורת והיא לאאאא הפרעת ויסות חושי.
היא משהו אחר
היא בעצם לא הפרעה בכלל אלא תכונה מולדת. שנמצאת אצל 12-20 אחוז מהאוכלוסייה.
האנושית אגב אבל גם בעולם בעלי החיים. ממש באותם אחוזים.
ופשוט צריך להכיר אותה, ומשם הכל נהיה יותר פשוט.
ויש כל כך הרבה מה לעשות, ותיכף גם אפרט מה.
אבל בעיקר בעיקר והכי חשוב הוא להתחיל עם ההכרה.
אז למה למערכת קשה לקבל את ההגדרה?
את השאלה הזו שאלתי את עצמי המון המון המון פעמים.
פוגשת הורים לילדים שעברו איתם מסלול של אבחונים ארוך מתיש ומבלבל.
פוגשת את הילדים האלה אחר כך בגילאי עשרים ומעלה עם אבחנות שאין בינן לבין המציאות שום קשר.
פוגשת את עצמי במראה ושואלת אם אני עושה מספיק כדי שהנושא הזה יגיע יותר רחוק.
עונה לעצמי כמובן שלא... אבל זה נושא לפוסט אחר.
ועדיין.
אם אני עוצרת לרגע את מעגל המחשבות הזה ושואלת את עצמי בכנות למה למערכת כל כך קשה לקבל את האבחנה הזו של רגישות גבוהה הסיבות שאני רואה הן:
יש מה לעשות
עד כאן החדשות נשמעות פחות טובות, אני מבינה.
ילדים רגישים שלא רוצים ללכת לבית ספר
הורים חסרי אונים
מורים שמנסים להבין מה הסיפור של הילדים האלה
איבחון שגוי
ועוד. ועוד מכל הטוב הזה.
החדשות הטובות הן שגם במצב הנוכחי, ברמה האישית, מול הילד שלכם, יש המון מה לעשות.
קודם כל בבית בינכם לבין עצמכם ההורים:
1. להכיר את התכונה, להבין מה יש לילד שלכם או בצורה נכונה יותר להבין מי הוא.
2. לפנות לבית הספר, להיות שליחים של הילד הרגיש שלכם ולשתף בידע שלכם.
3. ליישם בבית כללים מסויימים בהתנהלות מול הילד הזה למשל הכל צריך להיות מאד הדרגתי, להגביר וודאות לקראת כל יום חדש בבית הספר עד הפרטים הקטנים, לחזק מאד מאד התנהגות של מאמץ מצידו, ולזכור כל הזמן את הצורך שלו בהפוגות.
4. אם מרגישים שיכול להתאים לילד בהתאם לגילו - למצוא עבורו איש מקצוע שעוסק באחד משניים: תרפיות שמאפשרות אוורור רגשות כמו טיפול באומנות, רכיבה טיפולית, בכללי עולם בעלי החיים הטיפולי, ציור, ריקוד וכו'. מצד שני, בשילוב או במקום - CBT כלומר טיפול קוגנטיבי שיכול לעזור להתמודד עם המחשבות המציפות.
5. ואחרון חביב, להעזר עבור עצמכם, באנשי מקצוע, מדריכי הורים שמכירים את התכונה פליז פליז כאלה ויש יותר ויותר לקבל את התמיכה וההכוונה שאתם צריכים.
ומה עוד?
אולי הכי חשוב.
מנקודת מבט של מי שפוגשת את המבוגרים הרגישים, בני עשרים, ארבעים ושבעים, אחרי שעברו תלאות ומסעות קשים מול העולם ומול עצמכם פשוט בגלל שלא היה שם מישהי שיבין וידע איך להתנהל מול הרכישות.
מנקודת המבט הזו אני רוצה לסיכום לומר לכם שאתם הורים מדהימים ושאתם ממש, ממש, ממש מצילים את החיים של הילד הרגיש הזה שלכם במלוא מובן המילה.