הימים ימי התראות ואזעקות
והעם היושב בציון נשכב בימים אלה על הכביש המהיר עם הראש למטה מתעורר פעמים רבות בלילה לשמע צליל צורמני מעיר מתים אבל גם אותנו שעדיין כאן.
עושה כמיטב יכולתו ומחכה לימים שקטים יותר.
שבטח מתי שהוא יגיעו לכאן או שאנחנו נעבור אליהם לסקנדינביה.
ובתוך הלא נורמלי שהוא הנורמלי החדש
אולי בניסיון נואש של מי שעוסקת בתחום הנפש ומנסה להבין איך מתמודדים עם עוד תקופה כזו אני רוצה לנסות ולהציע שילוב שממבט ראשון נראה שיש בו סתירה מהותית
ממבט שני גם אבל אם בוחנים אותו פעם שלישית גג רביעית
אפשר לראות איך הדברים בכל זאת מסתדרים.
ואני מתכוונת לשיעור שימים כאלה קצת מלמדים אותנו לגבי הקיום כאנושי שיש בו מצד אחד חוסר שליטה מוחלט. ומצד שני גם ממש לא.
כי כרגע למשל אנחנו לא יכולים לדעת מתי תתפרץ לחיים שלנו התראה. אזעקה או השילוב המנצח של שתיהן יחד.
ואז אנחנו, יצורים קטנים ותאבי חיים באופן יחסי שכמונו הרי מפסיקים הכל ויוצאים לפגוש את השכנים במקלט.
ומה שיפה בשיעור הזה
טוב אולי לא יפה אבל משמעותי
היא ההבנה שזו האמת.
שאנחנו באמת קטנים ועלה נידף ברוח.
רק רק רק בני אדם.רגע פה. רגע עפים על טיל לשם. זהו.
גורנישט מן גורנישט כמו שסבתא שלי הייתה אומרת.
אבל
ופה אני חושבת שנכנס הטוויסט המגניב
(כן אני בת חמישים פלוס וחושבת שמגניב לומר מגניב)
לגבי השאלה איך אנחנו הולכים למקלט
איזה שלום אנחנו אומרים לאחרים שנאלצים להיות שם גם
והאם ניתן לשכנה מהקומה מעלינו שמטריפה לנו את השכל כי היא לומדת לנגן כרגע בתופים להיכנס או לא.
כל אלה הם כבר כן בשליטה שלנו. לא ככה?
אבל רגע, זה לא כל כך פשוט.
הדיבורים האלה של יש לנו בחירה בלה בלה בלה וכאלה.
איך אפשר בכלל להגיב אחרת למצבים כאלה. לא ככה?
וזה כל כך נכון. ובאמת רוב הזמן לא מרגיש לנו שיש לנו שליטה על איך אנחנו מרגישים ועל כמה לקחת בקלות את הריצות למקלט.
והשכנה באמת בלתי נסבלת והמצב הזה. נו.
מה נסגר.
והשנים האחרונות בכלל ויוקר המחיה גם. סליחה ששכחתי
ומה אני רוצה מאיתנו.
איך אפשר עדיין לחשוב שיש לנו בחירה ושליטה.
אז קודם כל. נכון.
אנחנו צודקים. זה בלתי נסבל.
אבל הדבר היחיד באמת כן יש לנו כל הזמן יכולות לתצפת עליו להבין שהוא מפריש לגוף שלנו את החומרים שמייצרים רגשות קשים
ושאנחנו מתמכרים לחומרים האלה ולכן קשה לנו כל כך לבחור אחרת
הדבר היחיד הזה הן המחשבות שלנו.
וכשאנחנו מבינים שהן המפתח
ומתחילים להיות מחוץ לראש שלנו.
להביט בהן לפעמים כמו על פרומטר רץ של שדרנית חדשות עייפה.
ושואלים את עצמנו אם המחשבה הזו או האחרת מחלישה או מחזקת מייצרת קורטיזול או אוקסיטוצין
שם קורה הנס שם יש באמת פתאום בחירה.
ושם מתחבר לו כל העניין הזה של להיות חסר שליטה
ובו זמנית ולחיות בימים כמו אלה שעכשיו בקבלה של חוסר שליטה על מה שקורה ומצד שני בו זמנית לקחת בחשבון את החלק האלוהי בתוכנו
שיכול להביט במחשבות מבחוץ להגיד להן תודה אבל לא תודה
לעצור את מעגל ההתמכרות לקורטיזול ולתת לשכנה מלמעלה להיכנס למקלט. רק בבקשה בבקשה בלי התופים.