האנשים הנפלאים שאני פוגשת בקליניקה מספרים הרבה פעמים סיפור על ילד של הורה רעיל שהוא קורע לב.
הם מספרים על התעלמות, על הקטנה, על השפלות יום יומית,
במרבית המקרים השפלות מיקרוסקופיות שהיו מכוונות רק אליהם ואף אחד לא יכול היה לזהות חוץ מהם.
במרבית המקרים השפלות מיקרוסקופיות שהיו מכוונות רק אליהם ואף אחד לא יכול היה לזהות חוץ מהם.
הם גם מתארים את הבדידות התהומית כילד, שההורה שלו שהיה אמור להיות הראשון שיוצא להגנתו, זה ששומר עליו מפני העולם שבחוץ, הוא זה שמייצר את הפגיעה הרגשית המתעתעת כל כך.
אבל
לצד התמונה העגומה הזו
בחלק המקרים
הם מספרים לי, בעיניים דומעות, בשפתיים רועדות, ועם חיוך אוהב גם על המבוגר שהציל אותם.
*******
וזה תמיד מרגיש לי כאילו הם מתארים יד אלוהית שירדה אל תוך החיים שלהם ושינתה את מחוגי הסיפור האישי כך שיהיה רעיל פחות,
נסבל יותר ועם קורטוב של חסד.
והם מספרים על אותו מבוגר,
איש או אישה, קרוב משפחה,
או מישהו שלא היה להם איתו שוב קשר דם,
איך הציל אותם או לפחות מנע מהפגיעה היום יומית להיות עמוקה, מציפה ומכלה כל חלקה בריאה בנפשם.
ונגיד אצל נ. זו הייתה דודה.
אחות של אבא.
בעצמה אמא לשלושה ילדים,
בעצמה נפש רגישה כמו זו של נ. מבחינה בעיניים חדות שמשהו לא טוב קורה עם הילדה הזו, הרביעית מתוך שישה.
"ובכל פעם שהם היו באים לבקר" נ. מספרת, "ממש בכל פעם, כשהילדים שלה שהיו קטנים יותר מאיתנו, היו נרדמים בשבת על הספות קצת אחרי הקידוש, במקום לקחת זמן לעצמה, לאכול בנחת, לנח מההתרוצצות אחרי שלושה שובבים, היא הייתה נצמדת אלי. לידי.
משגיחה שלא יפגעו בי, לפחות לא במשמרת שלה. ובמוצאי שבת כשהם היו הולכים, הייתה מגניבה לי מבט אחד כזה אחרון בדלת, שלקחתי איתי לכל השבוע, מזכירה לעצמי שהיא אוהבת אותי ומבינה ושאני לא לבד בעולם."
או אצל ר. שגדל אצל אבא נרקיסיסט קיצוני, במסגרת ההתעללות בו, בכל יום בשש כשהאבא שלו היה חוזר מהעבודה, הוא היה מבקש ממנו לספר מה היה היום בבית ספר.
שאלה תמימה הורית רגילה לכאורה, אבל מהר מאד ר. הבין שהמטרה של השאלה, ועוד יותר של התשובה שנאלץ לתת, הייתה הזדמנות ללגלג עליו בכל מקום שאפשר.
זה היה נשמע משהו כמו: "ומה? לא ידעת את התשובה לשאלה הפשוטה הזו שהמורה שאלה? בן כמה אתה? אני לא מבין"
או "טוב נו ברור ששוב ישבת בהפסקה בכיתה בזמן שכל הבנים יצאו לשחק כדורגל כמו שבנים אמורים לעשות, ורק הבן שלי, כמו איזה ילדה עם צמות נשאר בכיתה וקורא ספר".
ככה זה היה נמשך, דקות ארוכות, נצח.
עד שנכנסה לחייו נעמי. המורה לספרות.
זו שזיהתה כמה הילד השקט והעצוב אוהב לקרוא, קשוב בשיעורים שלה ומחובר לעולם הכתיבה, והתחילה לתת לו תרגילי כתיבה נפרדים, רק עבורו.
מהר מאד לאורך השנה הראשונה שבה לימדה אותו, נעמי התחילה להבין שמשהו לא בסדר.
שבין המילים והשורות שכתב מסתתר לא רק עצב גדול, אלא חרדה עצומה, ולאט עוד יותר כמו שמקלפים בצל, הייתה יושבת איתו בהפסקות, במקום לפטפט על כוס קפה עם המורות האחרות, ומקשיבה ושואלת בעדינות ומבינה בכל פעם קצת יותר את גודל הפגיעה.
ואז הגיע היום שבו נעמי הלכה לדבר עם נחמה היועצת, והיועצת דיברה עם המנהלת, וכל שלושת הנשים האלה יחד קראו אחר כבוד לאבא של ר. לשיחה.
עד היום ר. לא ידע לומר מה בדיוק היה בשיחה הזו, הוא רק זוכר שיום אחד פתאום אבא שלו חזר הביתה מהעבודה ולא קרה לו יותר לספר איך היה היום, ואחר כך היה עוד יום ועוד אחד שבו הוא פחות לגלגל ופחות הקטין ופחות השפיל.
ר. לא יכול להגיד עד היום שההתעללות נעלמה לחלוטין לאורך שנות הילדות. היא הייתה שם, ונמשכה על אש קטנה יותר ובכל זאת קיימת.
אבל הוא זוכר מצויין את היום האחרון לשנת הלימודים, לפני שעבר ללמוד בחטיבת הבינייםואיך נעמי קראה לו לרגע הצידה ואמרה לו שהיא מקווה שהמצב בבית יותר טובוברגע אחד הבין מה היא עשתה עבורו, והיא הבינה שהוא מבין, וגם העזה לומר לו שהוא יכול לפנות אליה או אל היועצת או המנהל, גם כשיהיה בבית הספר החדש.
********
אלו רק שני סיפורים, על קצה המזל
אבל נ. ור. ממש לא לבד.
יש את א. שהבוס שלה עזר לה להבין בגיל שלושים עם מה התמודדה כל החיים מול אמא שלה.
ויש את ח. שסיפרה לי איך המדריכה בתנועה זיהתה מה קורה איתה ועשתה כל מה שהיא יכולה כדי להקל. ואת ב. ומ. וש. שבכל המקרה האלה סבא או סבתא הם אלה שהיו שם עבורם.
ויש עוד רבים אחרים, בכל אותיות האלף בית,
שהחיים כמו שאומרת הקלישאה, אולי חילקו להם קלפים לא משהו,
והם מצאו את עצמם במקום פגיע כל כך של ילד מול הורה רעיל, חמקמק שיודע בדיוק איפה ללחוץ כדי להשפיל מספיק מצד אחד אבל לא להיתפס או אפילו להיתפס כמשהו לגמרי אחרי מהצד השני.
אבל יחד עם הקלפים הנוראיים האלה,
בשלב כלשהו בחיים, מישהו גם זרק להם קלף אחד נוסף,
גו'קר צבעוני מוכן לפעולה והוא היה שם בשביל לעזור להם,
לעמוד מול המבוגר הפוגעני, לשנות במידה מסוימת את מסלול חייהם, לגרום להם לזכור שיש מי שרואה אותם, נלחם עבורם ואוהב אותם כמו שאמורים לאהוב ילד.
ואת האמון היכולת לאהוב, ליצור מערכות יחסים קשר זוגי, אינטימי, חברי או מקצועי קרוב למרות הכל הם חייבים לא מעט לאותו אחד או אחת - שהיו ללא ספק המבוגר שהציל אותם.