את המשפט הזה שמעתי במפגשים עם נשים וגם עם גברים שנמצאים בתוך או יצאו ממערכת יחסים רעילה המון המון פעמים.
ועדיין בכל פעם שהמילים האלה נאמרות
עוברת בי צמרמורת
ואני צריכה לעצור גם את הכעס הגואה כדי לשמור בכל זאת על איזו שהיא נימה מקצועית
כעס על חוסר ההבנה של מהי התעללות נפשית וכמה היא פוגעת בקורבן ועוד יותר כמה היא שקופה ולא מובנית.
********
אבל רגע לפני שאגע באמירה הזו קצת יותר
אני רוצה,
אולי בגלל התקופה בשנה,
אולי בגלל הצורך להבהיר כמה אבסורדי היחס שמקבלים נפגעי התעללות נפשית,
אני רוצה לחזור רגע בזמן - לשנים שאחרי קום המדינה
ולתופעה שמי שנולד אחר כך מכיר קצת פחות:
תופעת האשמת הקורבן שחוו שורדי השואה כשהגיעו ארצה.
*****
והסיפורים המצמררים וקשים להכלה
והמשותף להם היא העמדה של הצברים על בלוריתם המתנופפת,
שלא יכלו לקלוט את גודל הזוועה כלפי שורדי השואה, כאילו גם הם אשמים.
כאילו היו אמורים לעמוד אחרת מול האירועים האיומים, כאילו העובדה שלא התנגדו יותר היא אשמתם.
בהדרגה ככל שהבינו בארץ מה התרחש באמת,
ועוד יותר אחרי משפט אייכמן שהביא את הסיפורים לכל בית בישראל במלוא עוצמתם,
הבינו כאן יותר ויותר כמה איומה הייתה הטלת האשמה בשורדים
והנרטיב והתפיסה ועמדה כלפיהם השתנתה לחלוטין.
*****
ומה לכל זה ולהתעללות הנפשית שבה פתחתי?
האמת שהמון.
כי גם בכל מה שקשור להתעללות נפשית, שלא משאירה סימנים פיזיים בגוףך
אבל מותירה את הנשמה כבויה וחבולה מאד
גם ביחס לסוג הזה של התעללות ישנם קולות שלא מבינים כנראה את גודל הזוועה
ומטילים את האשמה בדיוק באותו אופן על האיש או האישה ששרדו מערכת יחסים רעילה
ובמקום לקבל את התמיכה שהם זקוקים לה יש מי שאומר להם שהם הם האשמים.
****
ואני פוגשת אותם בקליניקה לא מעט
אחרי שהיו אצל מטפלים זוגיים, אישיים
אחרי ששמעו דברים באמת שלא יעלו על הדעת על ההתנהגות שלהם
ואיך הם אלה שצריכים היו לקחת אחריות
לפעמים ביחד עם בן הזוג הרעיל ולפעמים באופן בלתי יאמן - בלעדיו
וכבר יצא לי לפגוש למשל מישהי כמו ג.
בת 48, גרושה כבר היום, אמא לשלושה
שהמטפלת שאליה היא הלכה הסבירה לה שהיא צריכה לומר על בעלה לשעבר שהוא רעיל כדי להרגיש יותר טוב עם עצמה.
או את ח. אישה צעירה יותר, בת 37. רווקה
שהמטפלת שלה חזרה והדגישה באוזנייה שוב ושוב שבמערכת היחסים שבמזל הצליחה לצאת ממנה
היא זו שהייתה צריכה להשתנות. להיות פחות תלותית, להיות יותר קשובה והדדית מולו.
ועוד כל מיני כאלה. שבאמת באמת לא בא לחזור ולצטט כאן.
*****
ואני רוצה רגע להדגיש עוד נקודה אחת
כדי שלא ישתמע שכל גבר שאומר משהו לא יפה לאשתו או להיפך
בעיני הם מיד רעילים
מיד צריך לעזוב אותם
ומיד לצאת בהכרזה פומבית וקולנית שנחלצתם ממערכת יחסים רעילה.
ממש
ממש
ממש
לא.
החיים הם תמיד מורכבים יותר.
וגם לקורבן יש אחריות על החיים שלו.
כמו שאמרתי פעם בסרטון הזה, שבו ניסיתי לגעת במורכבות הזו
של בין אשמה לאחריות.
מה שבכל זאת חשוב לי לומר הוא
שגם אם אנחנו תמיד אחראים על החיים שלנו
גם אם אנחנו יכולים לשפר את כישורי התקשורת הזוגיים שלנו
גם אם אנחנו מתעצבנים ואפילו מרימים פה ושם את הקול על בן או בת הזוג שלנו
גם אם כל אלה הם דברים שקורים לכולם
ההבדל, המהותי
שהופך מערכת יחסים לרעילה הוא כשצד אחד לא לוקח אחריות על שום דבר, אין בו אמפתיה לכאב של הצד השני והוא בטוח שלו מגיע יותר, אחר, שהוא לא אותו דבר.
וכשמקיימים התנאים האלה, ויחד עם העבודה הפנימית שכל אדם צריך לעשות מול עצמו ובתוכו, כשהם מתקיימים זו לגמרי לגמרי מערכת יחסים רעילה, ולעבודה שיש לנו על מה לעבוד בתוכנו אין שום קשר אליה!!!
******
ולסיכום חוזרת לרגע לאותם שורדי שואה
לאותה תגובה מאשימה שזכו לה בארץ אחרי שהגיעו לכאן
ורוצה אולי בגלל הימים האלה
ואולי בגלל הכאב שמעוררים בי סיפורים כמו של ג. וח.
לבקש מעומק הלב
בכל פעם שאתם נתקלים בעמדה של "האשמת הקורבן" להיזכר בהם, להבין את גודל האבסורד
ולהבין את גודל הנזק שהתפיסה הזו עושה לקורבנות - כשהיא משאירה בהם צלקת כפולה
זו של הפגיעה
וזו של מי שלא מבינים ומפנים את האצבע המאשימה כלפיהם.