כל שנה בימים האלה של פסח, גם אם הם לא בתוך מלחמה ומורכבויות בלתי נתפסות מסביב, אנחנו מדברים הרבה על העניין הזה של להיות חופשי.
מה זה אומר?
כמה בחירה יש לנו בעניין ואיך אנחנו יכולים לייצר את החופש הזה באמת במידה רבה מבפנים בלי תלות בנסיבות החיצוניות, כולל כאמור ימים כמו שעכשיו שהם עוד יותר מורכבים.
ואנחנו חוזרים ומדברים על מיקוד שליטה פנימית
ועל ניהול מחשבות
או חיווט מחדש כמו שאני אוהבת לקרוא לזה
ואנחנו משתפים אחד את השני בליל הסדר ובימי הפסח כולם במחשבות מהסוג הזה ברשתות החברתיות, בדפי בלוג כמו זה שכאן וגם בעל פה בשיחה עם חברים או קולגות במקום העבודה.
ובשורה התחתונה,
למרות שאנחנו מדברים על זה הרבה
בסופו של דבר העיקרון הוא די פשוט
לא קל
אבל פשווט
ממש כמו שהדגים לנו ויקטור פרנקל במלוא תפארתו בנסיבות חיים הכי נוראיות שאפשר לדמיין, מתוך מחנה ריכוז - העיקרון הוא לא להאמין לכל מה שאנחנו חושבים, להיות ערניים לגבי תוכן המחשבות שלנו, להביט בהן כאילו מבחוץ וככה לראות בהן רק מחשבות ולא מציאות אובייקטיבית.
עד עיקרון הבחירה בחופש ויציאה ממצרים.
אבל מה אם אנחנו רוצים להישאר?
אבל היום, ערב חג שני של פסח, מרגישה שנכון לי לשתף לרגע גם באפשרות השנייה. זו של ההישארות במצרים, זו שאומרת הי, אוקי טוב הבנתי, יש לנו אפשרות, אנחנו מסוגלים ליותר אבל אנחנו לא רוצים.
למה?
לא בגלל שזה מאבק תמידי
לא בגלל שזה קשה למרות שזה פשוט
אלא בגלל שאנחנו לפעמים רוצים ואפילו זקוקים להתפלש. לחפור. להיות בתוך הכאב והעצב והכעס ותחושת ההשפלה, ואיך שלא תקראו לזה. למה? כדי להבין לעומק, כדי לחוות את זה בלי לנסות לטשטש, כדי להכיר את הסיפור שלנו, את מערכת ההפעלה המקורית, לתת לה את הכבוד הראוי, בתקווה אחר כך לקום ולומר לעצמנו אוקי, הבנו, עכשיו אנחנו מכירים ומבינים טוב יותר את המצרים שלנו.
אנחנו יודעים שלא ראו אותנו בילדות
או שאנחנו נזכרים שעברנו השפלה בבית ספר יסודי
או שאנחנו אפילו סוחבים איתנו משקלים של דורות קודמים.
כל אלה ועוד הרבה אחרים
דברים שעברנו במצרים.
וחשוב שנכיר אותם, חשוב שנבין מה הם עשו לנו וחשוב שנשהה אפילו קצת בתוכם כדי שבאמת נוכל לצאת.
יציאת מצרים אחרת
אז מה בעצם אני מנסה להגיד, כמי שבדרך כלל מדברת על התמקדות במה שקורה עכשיו ומה אנחנו יכולים לעשות ואיך אנחנו משנים דפוסים ומתחילים לחיות?
אני רוצה לשנייה אחת, בערב חג שני של חרות, לתת מקום גם להיבט האחר של הריפוי הפנימי, זה שאומר שלפעמים צריך להיות בתוך המצרים שלנו, להרגיש, לבכות, לכאוב, לכעוס.
לשאול למה בעצם זה בכלל קרה לנו?
לחמול על עצמנו, לאהוב אותנו ככה בתוך כל זה.
ואחר כך, לאט, ולפעמים בצעד קדימה ושניים אחורה אם צריך, להיות לרגעים שוב בחזרה בתוך מצרים, גם אם יצאנו ממנה, כדי להחלים באמת.
חג שני שמח
חיבוק חיזוק
רותי