את הבקרים לאחרונה
אני מתחילה בזמזום שיר שאת מילותיות שינתה המלכה האם,
ציפי שביט, באחד הסרטונים הקצרים שלה שבו היא מדברת על נסיעתם האין סופית של הישראלים לדובאי.
אם יש לך רגע לחייך, נסו לזמזם לעצמכם את מנגינת השיר שלא נס ליחו "עוד לא אהבתי די" למילותיה של שביט:
אההה חזרנו מדובאי
ובדובאי גילינו שעם ישראל חי
אההה חזרנו מדובאי
ואם לא אם לא עכשיו, אז במאי"
עד כאן מילותיה של שביט, שמאז ששמעתי את הגרסה שלה לשיר הן מתגלגלות בתוכי וגורמות לי להתעורר לעולם המורכב שלנו למרות הכל עם חיוך ואפילו לעיתים צחוק מתגלגל.
והבוקר,
יום אחרי ט' באב ולקראת ימים של נחמה לפחות על פי הלוח העברי,
בעוד מזמזמת ומחייכת עברה בי השאלה מה הוא בעצם ההבדל בין ילדותיות לשובבות. בין השארות בשלב הילדותי לבין התבגרות שכוללת בתוכה את הרכיב שיש לשביט ולאחרים - ההתבוננות בעולם מזוית קומית, בחצי חיוך ומתוך הבנה שהכל באיזה שהוא "צחיק".
את השאלה הזו אני פוגשת כמובן כל יום בעבודה עם נפגעי נרקיסיזם - אבי אבות ההתקעות בשלב הילדותי שלב ה"מגיע לי" ה"רק אני קיים" ה"אם אני אומר שאני אוהב זה כי אנננננני צריך משהו" - לעומת השובבות שאני מוצאת אצל הלקוחות שלי פעמים רבות, שעזרה להם לשרוד שנים של מערכות יחסים מקטינות.
והנה תוך כדי כתיבה עולה בי התשובה שאני מחפשת. זו שמדגישה שילדותיות ושובבות לא שאינן דומות זו לזו הן אפילו ההיפך המוחלט.
כי בילדותיות נרקיסיסטית - השלב שבו נתקע האדם הרעיל, יש תחושה של אני ורק אני ואין אחר.
ובשובבות של שביט ואחרים ישנה ההבנה ההפוכה של "העולם מצחיק אז צוחקים", וצוחקים גם על עצמנו והכל צחיק כי רגע אחד אנחנו פה ואחריו כבר לא, כי אני סבבה ואני אוהב אותי, אבל אני יודע גם שלקחת את עצמי ברצינות זה ממש לא לעניין ואפילו מגוחך.
ומכאן אני נזכרת באחת הדרכים שאני מציעה לנשים וגברים לבחון בדייטים ראשונים האם באדם שיושב מולם ישנם קוים רעילים או לא - וזהו מבחן ההומור העצמי. היכולת לצחוק על עצמו, השובבות הזו כלפי החיים שכוללת גם את עצמנו, שאין בה תחושה שאנחנו מעל הטבע, שאנחנו מעל אחרים, שאנחנו מעל נקודה.
וכשאין אותה, בדייט ראשון שני וחמישי וכשחשים שאין גם הבנה של המשמעות של היכולת לצחוק על עצמנו מכל הלב, להחזיק את הבטן, להתגלגל על הרצפה, זו זו בדיוק הילדותיות, שרואה בעצמה את חזות הכל ולא השובבות שמבינה שהכל צחיק, כולל עצמנו.
אז רגע לשבת של נחמה ותקווה וחיוך
למרות כל מה שקורה סביבנו,
רוצה להציע עוד רגע של עידוד ונחמה מתוכנו - להצמיח אותה, את היכולת הזו להיות שובבים, לצחוק על הכל כולל הכל ובעיקר להימנע כמה שניתן מאנשי ה"מגיע לי" הילדותיים, שרק הורסים לנו את קמטי הצחוק.