כש- ג. . פגש את א.
נ. פגש את י.
ע. פגש אל ל.
היה שם רגע שכולם תארו לי אותו באותה דרך - בתחושה שהנה הם הגיעו הביתה.
הביתה לזוגיות שבה שתי נשמות רגישות נפגשות.
אני פוגשת אותם, בדרך כלל כמה חודשים מאוחר יותר. כשתחושת הבית הופכת להיות מעיקה. מתישה. כזו שבה אני לא יכול לסחוב על הגב שלי עוד מישהו כמוני.
אז מה עושים?
ככה זה? שני אנשים רגישים (או פוסט טראומטיים או גם וגם חשוב להוסיף) לא יכולים להיות יחד?
בעיני האמת ממש לא. כלומר כן. כלומר הם לגמרי יכולים. השאלה היא רק איך.
כי עקרונות מערכת ההפעלה של קשר כזה הם אחרים.
ולהלן ניסיון שלי לתמצת את ארבעת המרכזיים:
1. לקחת את זה לאט
למרות החיבור שמרגיש קוסמי, למרות התחושה שהנה הגענו הביתה ויש פה שפה משותפת שלא פגשנו קודם, הקפיצה פנימה במהירות עבור שני אנשים רגישים היא כמו קפיצת ראש לבריכה ריקה.
למה?
כי הדרגתיות היא אחד העקרונות החשובים בחיים של אדם עם מערכת עצבים רגישה.
המערכת צריכה להסתגל בצעדים זהירים וקטנים יותר מאשר אחרים, ולתת לזה כבוד מאפשר לקשר להתקדם ולהיבנות בצורה מותאמת לרגישות.
איך עושים את זה בפועל?
למשל במרחק בין הדייטים, למשל לא לעבור לגור יחד תוך שבוע , למשל לשמור על קשרים עם אנשים אחרים במקביל, למשל להחליט מראש על גבולות גזרה מתפתחים של הקשר כלומר - הבית שלי הבית שלו עד שנרגיש אחרת, התחום הזה שבו אנחנו פועלים בנפרד שוב עד שנרגיש אחרת, ואגב גם אחרי שעובר שלב ההתחלה העיקרון הזה חשוב שימשך, זמנים בנפרד. גבולות למניעת ריצוי הדדי והצורך שלכם בהדרגתיות כל הזמן.
2. לזכור כל הזמן שיש פה שניים רגישים בטנגו הזה
למה זה חשוב?
כי אנשים רגישים, למרות שנדמה לנו לפעמים שהם רק אמפתיים כל היום, יש להם רגעים, ימים, ואפילו תקופות שבהם הם מוצפים, נוטים לרצות, להרגיש אשמים, חרדים, עצובים, ואפילו תוקפניים מתוך מצוקה, לגמרי.
בזמנים האלה הם פחות קשובים נעימים ואמפתיים.
חשוב בקשר כזה לזכור קודם כל שככה זה. ואחר כך לזכור שזה דו כיווני, שזה קורה לשניכם. ולא להיבהל, או להתבלבל עם נרקיסיסזם למשל.....
3. כל הזמן לדבר ועל הכל
כן אני יודעת שזה קשה לנו הרגישים.
בא לנו הרבה פעמים כאמור בסעיף הקודם להתנתק, להשתבלבל להעלם לברוח.
העניין הוא שהזוגיות ועוד יותר בזוגיות כזו, כדי להיות בא ולקבל ממנה את היתרונות העצומים שלה, אנחנו צריכים ליצור בתוכנו תנועה פנימית קצת הפוכה, שלאט לאט (זוכרים את סעיף 1) הופכת להיות נוחה לנו יותר ויותר.
מה זה אומר? זה אומר להתחיל לשים לב (שלב הזיהוי בחיווט מחדש... כמובן) כשאנחנו משתבלבלים, להגיד בקול רם למשל "הנה עכשיו זה קורה לי וקשה לי לדבר" .
וזה כבר המון.
ואם אנחנו מצליחים אפילו להיות שם אחד עבור השני ולדבר זה בכללללל בלתי נתפס.
מה שחשוב הוא שאמרנו את זה.
אמרנו שאנחנו לא במצב לדב,ר ולא ברחנו והשתבללנו.
4. להנות מהיתרונות ובגדול
אחרי שלושת העקרונות הקודמים, שהם אולי קצת "מורידים" ואני רואה אתכם רצים בכיוון השני ברגע שאתם פוגשים אדם רגיש כמותכם, חשוב לי להוסיף את הסעיף המופלא הזה.
כי באמת אין אין אין על החיבור הזה של שני אנשים רגישים.
בעיני, קצת בניגוד למה שמסתפרת איילין ארון מתוך ניסיון החים שלה ואני כמובן מקבלת את מה שאומרת הכוהנת הגדולה, ועדיין מעזה ואומרת שהיתרונות של החיבור הזה הם בלתי נתפסים, שהשמים הם הגבול כששני אנשים כאלה מתחברים. שהיכולת להחלים יחד מקודיפנדנסי, מקשרים רעילים, מתחושת חוסר הערך שהעולם הרבה פעמים יוצר בתוכנו, כל אלה הם הם מה שעושה את המאמץ הזה שווה מאד וראווי ללמידה והתמודדות.
ובעיקר בעיקר, אחרי הכל לחווית חיים ש"הגענו הביתה" ועכשיו רק צריך לזכור שמדי פעם צריך פה ושם לתקן איזה מדף.